במהלך המסע ליציע המובטח (והמאובטח), קיבלתי החלטה: לא יוצאים מכאן בלי ניצחון. מגיע לשחקנים ולעודד (קטש) על כל מה שהם עברו העונה. מגיע לנו על כל מה שעברנו עד שנכנסו לאולם האואקה.

 באקרופוליס ביוון, ובמקומות נוספים היו "בתי חולים". החולים היו מגיעים לאסקלפיון (בית החולים) ל-7 ימי טיפולים. הטיפול כלל תנאים מעולים – אור שמש, אוויר צח, וטבילה במים. ביום השביעי, הרופא (איש דת) היה משכיב את החולה לשינה בעמדה מסויימת באסקלפיון. החולה היה זוכה בשנתו למפגש עם אל הרפואה – אסקלפיוס וזה היה האות לסיום מחלתו והוכחה להבראתו.

זה שחיזבאללה מחכים בסבלנות כבר 209 ימים – זה לא ברור… איך יכול להות שהארגון האכזר והקטלני הזה יושב רגוע ומחכה? איך הוא לא פתח במתקפה בזמן הטבח הנורא? איך הוא ממתין לתור שלו במלחמה ורק אז יצטרף בעוצמה?

 באופן קבוע, כמו בכל שבוע, אני מתחיל ב-7 הישגים, מתוך רבים שהצוות שלי ואני חווינו בשבוע האחרון. ובסיום אתם ממשיכים עם הישג אחד (לפחות) שלכם. והפעם הישגים גם בפגרת החג.

במקום לברוח ולהיעלם למשך שעות שעות בזמן שהוא מחפש אשמים, וייד בולדווין שם את עצמו בחזית פעם אחרי פעם, כדי שהקבוצה אותה הוא מנהיג, תנצח – ביחד!

החלום עדיין חי

למה ואיך מכשלת ישראל, על כל צריה ובראשם ראשה, מממנים את חמאס, כסף שבעזרתו טובחים בעם ישראל, חוטפים אזרחים, ויורים עלינו טילים במשך שנים?

  כל אנשי הצוות – שוטרים, מאבטחים וסדרנים מסבירים – "אי אפשר. אתם לא נכנסים לאולם. לא משנה מה יקרה. לא היום." אבל אנחנו החלטנו. אנחנו נכנסים. ויהי מה!