קירוב חברתי זה הכי הכי. כשמרגישים: עצובים, בודדים, נכשלים, מיואשים, מנצחים. קירוב אנושי זה הכי הכי.

תמיד יש בינינו הבדלים. כולנו שונים. לפעמים זה נראה שאין עם מי לדבר. לפעמים זה מרגיש שכל קשר רק דוקר. לפעמים זה עושה חשק לשבור את הכלים ולהתרחק.

 כולנו חיכינו לה. סיפרו עליה הרים ורוחות. הבטיחו בשמה גשמים ותקלות. ואז היא הגיעה. קפצה לביקור. השאירה חותם. ועוד לפני שנגמרה הברברת עליה, היא עזבה.

המאבק היומי: ביל שערים וקלאוס שואב (חיים) מנסים להחליט מאיזה משבר / אסון / מגיפה / זוועה / קריסה / טרלול חדשים הם יצילו את העולם היום.

הכל ידוע מראש – והרשות נתונה. ככה נראים החיים בתמונה אחת. כולם, בלי יוצא מהכלל נמצאים על הגשר. עולים או יורדים. כולם שוהים עליו זמן מוגדר. מה שעושה את ההבדל הוא כמה זמן אנחנו צועדים בכל כיוון.

סרטים מהחיים! ראיתם את הסרט פארק היורה? בקיצור נמרץ – בנו פארק שמשחזר את עולם הדינוזאורים. ופתאום הדברים יוצאים משליטה והדינוזאורים שוב יכולים להשמיד כל דבר. הבעיה היא שבני האדם לא ערוכים לכך. מה עושים? האם נשרוד?