הנערה עם התפוח
(זהו סיפור אמיתי, אתם יכולים ללמוד עליו עוד אם תחפשו בגוגל על הרמן רוזנבלט. היה לו בר מצווה בגיל 75)
אוגוסט 1942. פיוטרקואו, פולין.
השמיים היו עגומים באותו בוקר כשהמתנו בחרדה.
כל האנשים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקאוט קובצו בכיכר.
השמועה נפוצה שמעבירים אותנו. אבי מת לא מזמן ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף. הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלי תופרד.
'לא משנה מה תעשה,' איזידור, אחי הבכור לחש לי, 'אל תגלה להם בן כמה אתה. תגיד שאתה בן 16.'
הייתי גבוה עבור ילד בן 11, אז זה היה יכול לעבוד. ככה אולי אחשב בעל ערך כעובד.
איש האס-אס התקרב אלי, כשמגפיו נוקשים על אבני הריצוף. הוא בדק אותי מעלה ומטה, ואז שאל בן כמה אני.
'שש-עשרה', אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שם עמדו שלושת אחיי עם עוד גברים צעירים ובריאים.
אמי כוונה לצד ימין, עם שאר הנשים, הילדים והאנשים הזקנים והחולים.
לחשתי לאיזידור, 'למה?'
הוא לא ענה.
רצתי לצד של אמי ואמרתי שאני רוצה להישאר איתה.
'לא,' היא אמרה בחומרה.
'לך מכאן. אל תפריע. לך עם האחים שלך.'
היא מעולם לא דברה כל כך בגסות. אבל הבנתי: היא הגנה עלי. היא אהבה אותי כל כך, עד שהפעם היא העמידה פנים שהיא לא אוהבת אותי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
אחיי ואני הועברנו לגרמניה בקרון בקר.
הגענו למחנה הריכוז בוכנוולד בלילה והובילו אתנו לתוך צריף צפוף. למחרת הביאו לנו מדים ומספרי זיהוי.
'אל תקראו לי הרמן.' אמרתי לאחיי. 'קראו לי 94983.'
הכניסו אותי לעבוד במשרפה של המחנה, בהעמסת המתים לתוך מעלית שהופעלה ידנית.
גם אני הרגשתי מת. התקשחתי והפכתי למספר.
תוך זמן קצר, אחי ואני הועברנו לשליבן, אחד ממחנות המשנה של בוכנוולד ליד ברלין.
בוקר אחד חשבתי ששמעתי את קולה של אמי.
'בן,' היא אמרה ברכות אך בבירור, אני אשלח לך מלאך.'
התעוררתי. רק חלום. חלום נפלא.
אך במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה רק עבודה. ורעב. ופחד.
כמה ימים מאוחר יותר, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל, במקום בו השומרים לא יכולים לראות בקלות. הייתי לבד.
בצד השני של הגדר, ראיתי מישהו: ילדה קטנה עם תלתלים בהירים, כמעט מאירים. היא נחבאה למחצה מאחורי עץ התרזה.
הבטתי סביב כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי. קראתי לה בשקט בגרמנית. 'יש לך משהו לאכול?'
היא לא הבינה.
התקרבתי מעט לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא התקדמה. הייתי רזה וכחוש, רגלי עטופות בסמרטוטים, אך נראה היה שהילדה לא פחדה. בעיניים שלה ראיתי חיים.
היא הוציאה תפוח מתוך מעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר.
תפסתי את הפרי וכשהתחלתי לרוץ, שמעתי אותה אומרת בשקט, 'נתראה מחר.'
חזרתי לאותו מקום ליד הגדר באותה שעה כל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי – חתיכת לחם או, אפילו יותר טוב, תפוח.
לא העזנו לדבר או להתמהמה. אם היו תופסים אותנו, משמעות הדבר הייתה מוות לשנינו.
לא ידעתי דבר נוסף עליה, פשוט ילדת חווה, פרט לכך שהיא הבינה פולנית. מה היה שמה? מדוע היא סיכנה את חייה עבורי?
התקווה הייתה מצרך נדיר מאד, והילדה הזו בצד השני של הגדר נתנה קצת תקווה, שהזינה אותי בדרכה כמו הלחם והתפוחים.
כמעט שבעה חודשים לאחר מכן, אחיי ואני נדחסנו לתוך קרון פחם והובלנו למחנה טרייזינשטט בצ'כוסלובקיה.
'אל תחזרי,' אמרתי לילדה באותו יום. 'אנחנו עוזבים.'
פניתי לכיוון הצריפים ולא הסתכלתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה שלא ידעתי את שמה,
הילדה עם התפוחים.
היינו שלושה חודשים בטרייזינשטט. המלחמה דעכה ובעלות הברית התקרבו, אך נראה שגורלי נחתם. ב-10 במאי, 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00 בבוקר.
בדממת השחר ניסיתי להכין את עצמי. פעמים כה רבות נראה היה שהמוות מוכן לקחת אותי, אך איכשהו שרדתי. עכשיו זה נגמר.
חשבתי על הורי. לפחות, חשבתי, נתאחד.
אבל ב-8 בבוקר הייתה המולה. שמעתי צעקות וראיתי אנשים רצים לכל כיוון במחנה. מצאתי את אחיי.
כוחות רוסיים שחררו את המחנה! השערים נפתחו לרווחה. כולם רצו, אז גם אני. למרבה הפלא כל אחיי שרדו.
איני בטוח איך. אך ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי.
במקום בו נראה שהרשע שולט, טוב הלב של אדם אחד הצילה את חיי, נתנה לי תקווה במקום בו לא הייתה כל תקווה.
אמי הבטיחה לי לשלוח מלאך, והמלאך הגיע.
בסופו של דבר מצאתי את דרכי לאנגליה שם קרן צדקה יהודית מימנה אותי, הכניסה אותי לאכסניה עם נערים אחרים ששרדו את השואה וקבלתי הכשרה באלקטרוניקה. לאחר מכן הגעתי לאמריקה, לשם אחי סם כבר עבר. שירתתי בצבא ארה"ב במהלך מלחמת קוריאה, ושבתי לניו יורק לאחר שנתיים.
באוגוסט 1957 פתחתי חנות לתיקון מכשירים אלקטרוניים והתחלתי להתבסס.
יום אחד, החבר שלי סיד, שהכרתי מאנגליה, התקשר אלי.
'יש לי פגישה. יש לה חברה פולנייה. בוא נעשה פגישה כפולה.'
פגישה עיוורת? לא, זה לא בשבילי.
אבל סיד המשיך להציק לי, ומספר ימים לאחר מכן יצאנו לברונקס לקחת את הבחורה ואת חברתה רומה.
אני חייב להודות, עבור פגישה עיוורת זה לא היה רע. רומה הייתה אחות בבית החולים בברונקס, היא הייתה נחמדה וחכמה. גם יפיפייה. עם תלתלים חומים ועיני שקד ירוקות שנצצו בחיות.
ארבעתנו נסענו לקוני-איילנד. היה קל לדבר עם רומה, קל להיות איתה.
התברר שגם היא חששה מפגישות עיוורות!
שנינו רק עשינו טובה לחברים שלנו. טיילנו לאורך הטיילת, נהנו מהבריזה המלוחה של האוקיינוס האטלנטי, ואכלנו ארוחת ערב על החוף. לא זכרתי מתי נהניתי כך.
חזרנו למכונית של סיד, רומה ואני ישבנו מאחור יחד.
כיהודים אירופאים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה דברים לא נאמרו. היא העלתה את הנושא, 'היכן היית,' היא שאלה בשקט, 'במלחמה?'
'במחנות,' אמרתי. הזיכרונות הנוראים היו עדיין חיים, האובדן שלא ניתן לתקן.
ניסיתי לשכוח. אך אינך יכול לשכוח.
היא הנהנה. 'המשפחה שלי התחבאה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין,' היא אמרה לי. 'אבי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו מסמכים אריים.'
תיארתי לעצמי איך היא סבלה גם, הפחד, שותף קבוע. עם זאת, שנינו היינו שורדים בעולם חדש.
'היה מחנה ליד החווה.' היא המשיכה. 'ראיתי שם ילד וזרקתי לו תפוחים כל יום.'
איזה מקרה מדהים שהיא עזרה לאיזשהו ילד אחר. 'איך הוא נראה?' שאלתי.
'הוא היה גבוה, רזה ורעב. ראיתי אותו כל יום למשך שישה חודשים.'
לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין.
זה לא יכול להיות.
'האם הוא אמר לך יום אחד לא לחזור כי הוא עובר לשליבן?'
רומה הסתכלה עלי בתדהמה.
'כן!'
'זה היה אני!'
כמעט התפוצצתי משמחה ויראת כבוד, מוצף ברגשות.
לא יכולתי להאמין! המלאך שלי.
'אני לא נותן לך ללכת.' אמרתי לרומה. ובמושב האחורי של המכונית, באותה פגישה עיוורת, הצעתי לה נישואין. לא רציתי לחכות.
'אתה משוגע!' היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את הוריה לארוחת ערב בשבת.
היה לי כל כך הרבה ללמוד על רומה, אבל את הדברים החשובים ביותר תמיד ידעתי: היציבות שלה, טוב הלב שלה. במשך חודשים רבים, בתנאים הגרועים ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו כשמצאתי אותה שוב, לא יכולתי לתת לה ללכת.
באותו יום, היא אמרה כן. ואני עמדתי בהבטחה שלי. לאחר 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת.
הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ', פלורידה
סוף הסיפור.
אבל…
רגע
הסיפור הזה כבר היה בשלבי הפקת סרט בשם 'הגדר'.
מדהים, נכון?
הוא פורסם ברחבי העולם,
נכתב כתסריט והחלה הפקתו כסרט,
הגיבור העביר הרצאות בבתי ספר ובמקומות נוספים,
ואפילו נכתב על בסיסו רומן אוטוביוגרפי – מלאך מעבר לגדר.
והכותב עצמו, ניצול השואה, התארח אצל אופרה ווינפרי.
רק ש… יש בעיה קטנה.
הוא שיקר.
הוא סילף.
הוא המציא את הרומן מעבר לגדר במחנה ההשמדה.
בשנת 2008 התגלה ואומת על ידי מסמכים היסטוריים כי רוזנבלט בן ה-79 באותה העת
באמת מתגורר במיאמי,
והוא אכן היה במחנה בוכנוולד ומחנות נאציים אחרים.
הוא גם באמת נשוי לרומה (ראדזיקי).
ותאמינו או לא, הם אכן הכירו בפגישה עיוורת בניו-יורק.
אבל…
הם מעולם לא נפגשו מעבר לגדר המחנה בגרמניה.
העטיפה הייתה נכונה, אבל הבסיס של הסיפור כולו היה בדיוני לחלוטין.
בעקבות החשיפה הסוכנת שלו, אנדראה הרסט, אמרה:
"הרמן ואשתו הם זוג אנשים עדינים ואוהבים.
האמנתי לסיפור שלהם ולא פקפקתי.
בפעם הבאה שאוציא ספר אוטוביוגרפי אבדוק לפני כן את כל הפרטים."
רוזנבלט עצמו הגיב: "רציתי להביא אושר ותקווה לאנשים".
סידני פינקל, חברו של רוזנבלט, אמר: "אני מודאג כי רבים מאיתנו מדברים עם אלפי סטודנטים כל שנה ועכשיו יתחילו לפקפק בנו".
ופה בדיוק הבעיה.
הרבה פעמים אנשים שסובלים, באמת או לכאורה, מספרים אגדות.
לפעמים הן נכונות, כמו אצל שורדי שואה רבים.
אבל לפעמים יש ציניקנים אכזריים שמתחפשים לקורבנות מקצועיים.
הם מנצלים את הרגישות האנושית למול סבל, מסכנות ובאופן כללי כלפי קורבנות;
הם עושים שימוש ערמומי באמצעי התקשורת שרק מחכים לטלנובלה סוחטת דמעות;
כל זה בזמן שהם משקרים בלי בושה, מסלפים את הנתונים, מעוותים את המציאות,
הם עושים את זה כדי לזכות בתשומת לב, סימפטיה, בריחה מכישלונות אישיים ועד יתרונות חומריים ואחרים.
כמו במקרה של הרמן, גם אצל הקורבנות המקצועיים העטיפה לפעמים נכונה, אבל הבסיס של הסיפור, הלב שלו, הוא בדיוני לחלוטין.
וכמו שהחבר של הרמן אמר – זאת סכנה אמיתית.
כי בגלל אותם פייק קורבנות, לאחר מכן האמון כלפי אנשים פוחת,
ואנשים כנים שזקוקים לחמלה ועזרה, זוכים להתעלמות, ולבוז כחלק מסימפטום "זאב זאב".
