עליתי על האופניים ויצאתי לרכיבה השבועית.
רכבתי לצד הכבישים, עד שהגעתי לפיסת טבע שאני מאוד אוהב.
הקפתי את האגם הקטן והמשכתי לדווש בשמחה, עד לסופה של הפיסה.
ימינה, שמאלה, שמאלה ו…. הופ.
נחתתי בבית הספר התיכון בו למדתי.
החלטתי לבקר ובכניסה האחורית מול עיניי – קיר מרהיב:
"השחף המגביה עוף, הוא המרחיק ראות"
ריצ'רד באך הוא סופר נפלא, ואיש חכם.
ביומיום אנחנו רואים את העולם מגובה פני הקרקע.
מלחמה,
עליית מחירים,
חטופים,
סכסוכים,
איראן,
מגיפה,
עלטה,
יוקר המחייה,
אנטישמיות,
שנאה פנימית,
חרדה קיומית….
נדמה לנו שאלה החיים.
שאין מה לעשות.
שככה זה נכתב בשמיים.
מלמעלה.
או מין אללה.
אבל זה רק בגלל שאנחנו לא רואים את התמונה הגדולה.
רק בגלל שאנחנו לא מודעים לרוב מה שקורה פה.
רק בגלל שאנחנו רואים רק את המטר הבא
שפרזנטור, מטורללטור או דיקטטור נוכחי כלשהו מאפשרים לנו לראות.
גם אנחנו, בדומה לשחף,
יכולים לראות למרחקים.
אנחנו יכולים להבין מה פה קורה פה.
אנחנו יכולים להתבונן על המציאות מזווית אחרת.
בשביל זה, כמו השחף, צריך להגביה לעוף.
לא לשפוט את הדברים מגובה פני הקרקע.
אלא להתעלות מעל מריבות קטנות וסכסוכים רעים.
להתעלות מעל ימין ושמאל, יהודים וערבים, חילונים וחרדים.
להתעלות מעל האשמת חברים / קולגות / בני משפחה.
להתעלות מעל לשאלה מי צודק ומי פחות.
להתעלות מעל קשיי היומיום להתבוננות על מטרות גדולות ורחוקות.
"השחף המגביה עוף, הוא המרחיק ראות"
חג חירות שמח.
