תודה על החופש

ממשיכים במסע.

פלוס הפתעה קשה.

היעד הבא שלנו –

הכלא הכי מפורסם ומאובטח בעולם.

הכלא מבודד ונמצא על אי קטן.

כדי להגיע לאלקטרז צריך לעשות דרך על ספינה גדולה.

ואז..

כשמגיעים לאי,

הזוועות של עשרות שנים נחשפות.

הכלא עשוי כלובים כלובים.

כל תא /כלוב בגודל של קצת פחות מ-4 מ"ר וכולל מיטה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) כיור ושירותים.

טיפות האור שנכנסות למתחם הכלובים מגיעות מ-2 חלונות קטנים שפונים לכיוון העיר סן פרנסיסקו.

המקלחות הן בשטח ציבורי – כולם מתקלחים ביחד, בלי פרטיות, בלי אנושיות.

ערומים מול שאר האסירים והסוהרים.

אה.

ויש גם אגף עם תאים גדולים הרבה יותר.

הם בערך בגודל 12 מ"ר.

ממש סוויטות.

רק יש איתן בעיה.

קטנה.

מדובר בצינוק.

אין אור.

אין אוויר.

אין מפגש עם אסירים אחרים.

אין טיולים בחצר.

אין מקלחות.

בעיקר אין.

אבל משהו אחד יש.

גם לאסירים בכלובים הרגילים.

וגם לאסירים בתאי הצינוק.

יש להם אוכל.

כל יום.

ואפילו יש תפריט שכתוב על לוח בחדר האוכל שמראה מה הוא צפויים לקבל.

מדובר בכלא נוראי.

הכי גרוע שאפשר לדמיין.

ועוד קצת יותר.

לא ייאמן ובלתי נתפס שהחזיקו כאן אסירים לאורך עשרות שנים (כולל אל קפונה ומפורסמים אחרים).

אחרי שיוצאים מאלקטרז אומרים תודה.

תודה על כל דבר שיש בחיים.

תודה על הבית.

תודה על המיטה.

תודה על האוכל.

תודה על הבגדים.

תודה על השירותים.

תודה על המקלחת.

תודה על המים בברז.

תודה על האור.

תודה על האוויר.

תודה על החופש.

כל דבר בעולם עדיף על פני אלקטרז.

רגע.

כל דבר מלבד משהו אחד.

יש לכם ניחוש?

אני אחסוך לכם.

שבי אצל החמאס בעזה.

תחשבו על זה שהחטופות והחטופים שלנו

היו (מי שחזרו)

ועדיין (מי שעוד שם)

בתנאים יותר גרועים מהכלא הכי נוראי בעולם.

אפילו בתנאים יותר גרועים מהצינוק בכלא הכי נוראי בעולם.

אבל כדי "לזכות" באלקטרז בד"כ היה צריך להיות פושע נוראי ומסוכן.

וכדי "לזכות" בשבי החמאס בעזה צריך להיות אזרח מדינת ישראל.

אזרח שהמכשלה,

הכנסת על שלל עלי ביבי ו-120 שודדים

פלוס אנשי כוחות ה(חוסר)בטחון

בגדו בו,

הפקירו אותו,

ואז זנחו אותו בגיהינום

למשך מאות ימים.

אסירי אלקטרז שוחררו כולם.

כבר מזמן.

מתי כל אסירי חוטף עזה ישובו לביתם?