*ניצוצות של תקווה*
הורים רבים חיים את הסיוט הזה.
הימים עוברים.
החודשים חולפים.
ו… הילד לא מדבר.
לא צליל.
לא מילה.
בטח לא משפט.
הולכים למומחים.
קוראים בגוג-אל.
מדברים עם חברים.
מתייעצים עם אנשי חינוך.
ובעיקר?
מודאגים.
"למה זה קרה לנו?"
"מה עוד אפשר לעשות?"
מאשימים אחד את השנייה.
ולהיפך.
ואז את כל שאר העולם.
לא פשוט.
לא כיף.
בעיקר לא.
רוז המתוקה לא דיברה.
אפילו לא מילה.
עברה שנה.
הגיע יום הולדת שנתיים.
אולי בגיל שלוש זה יסתדר?
כלום.
שום דבר.
נאדה.
גם בגיל 4.
אימא אסתר דיברה עם מנהל שלה בעבודה שרצה את טובתה ואמר לה:
הכל יהיה בסדר.
יש ילדים שגרים בהוסטל ושומרים עליהם.
אימא אסתר הייתה מאוד נחרצת וברורה:
"הבת שלי לא תהיה בהוסטל!
הבת שלי בעתיד תעביר הרצאות על תקשורת נכונה מול אלפי אנשים!"
קבלו ספויילר.
בשבוע שעבר רוז קיבלה בבית הספר בטקס מכובד מול כל בית הספר, לא פחות ולא יותר,
תעודת "מצטיינת בתחום השפה"!
בום!
זאת אחת התמונות וההודעות המרגשות שקיבלתי בחיי.
וקיבלתי עשרות אלפים!
אני מכיר את רוז מגיל אפס.
זכיתי להכיר את אבא רובי ואימא אסתר לאורך שנים.
ואין דברים כאלה בעולם.
לא משנה מה היה מצבה של רוז.
לא משנה מה אמרו המומחים.
הם התמידו בפעולות הנכונות.
תקשורת נכונה עם רוז.
אהבה אינסופית.
ידיעה שהכל יסתדר באופן מושלם.
התמדה בשגרה כאילו לרוז מעולם אין ולא הייתה בעיה.
קצת תרגילים מנטליים.
קצת כירופרקטיקה.
המון שיעורים, ידע וכלים של האקדמיה להורים.
ככה יום אחרי יום,
בלי לעולם לאבד תקווה.
אפס מסכנות.
אפס קיטורים.
אפס אומללות.
מאה אחוז חגיגת החיים עם רוז.
ואז….
בהתחלה רוז התחילה לדבר ב… אנגלית.
מילה פה.
חצי משפט שם.
אימא ואבא שמחו וזרמו.
משם גם העברית הגיעה.
ותוך שנתיים רוז השלימה את כל הפערים ויצרה יתרון על כל בני גילה.
וכמו שאימא אסתר חזתה מלכתחילה,
מעת לעת רוז כבר נואמת על תקשורת ואושר מול חברי הצוות שלי.
ובקרוב מספר המאזינים לה ילך ויגדל.
תעבירו הלאה ותתייגו הורים שזקוקים לתקווה שילדיהם יחוו את המהפך שרוזי היקרה לי עשתה.
נ.ב.
להשתתפות בחינם במפגשי האקדמיה להורים בסניף הקרוב אליכם – להיכנס לכאן עכשיו
