חומות של תקווה

זוכרים את הסרט 'חומות של תקווה'?

מדובר באחת מיצירות המופת הקולנעיות הגדולות אי פעם בכיכובים של מורגן פרימן וטום רובינס.

היו שם את כל המרכיבים כדי שהסרט הזה ייחרט עמוק בלב.

עלילה מרגשת

טקסטים מבריקים

התפתחויות מפתיעות

בימוי עוצמתי

משחק מושלם (כבר הזכרתי את מורגן פרימן וטים רובינס?)

אבל לא רק.

היו שם בעיקר את המרכיבים של החיים עצמם.

מה שנקרא מחלקת התכל'ס, פינת הריאליטי של הלייף:

מטרה גדולה

בעיות ענקיות

קשיים לא צפויים

עבודת צוות

מחסומים לא צפויים

דרמה ללא הפסקה

נסים אמיתיים

וחברות אמיצה

נזכרתי בסרט בעקבות החוויה שעברה עלינו אתמול, יום כיפור.

לשמחתי, רוב הדברים בחוויה שלנו היו שונים מהסרט.

בלי פושעים.

בלי פשעים.

בלי כלא.

בלי אובדן חופש.

נהפוך הוא.

ביליתי עם חבורת חננות על מלא.

שהפשע הכי גדול שלהם בערך היה לזרוק מסטיק בתוך כוס פלסטיק שכבר חנתה בצד הדרך.

במקום קירות אטומים, היינו בטבע ובמרחבים.

והחופש, וואוו. כמה חופש, שחרור ואושר.

אתם בטח מבולבלים.

אם הכל הפוך מקו העלילה המרכזי של הסרט, אז למה נזכרתי דווקא ב'חומות של תקווה' ביום כיפור?

אתם אולי מבולבלים אבל שואלים שאלות חכמות.

עוד רגע אנחנו שם.

רקע קצרצר ואז כל הקצוות יתחברו.

לסרט.

של החיים.

העוקבים החרוצים שלי יודעים שלפני בערך 13 שנים התחלנו מסורת.

מסעות יום כיפור.

זה התחיל במקרה (או שלא).

זה המשיך בקטנה (שאז נראתה לכולנו ענקית).

וזה מתגלגל (תרתי משמע) מאז ועד היום.

פעם בשנה.

בערב יום כיפור ועד למחרת במהלך היום,

אנחנו יוצאים למסע התבוננות – על הדרכים ועל החיים.

כל שנה הבוס שלי קובע יעד חדש.

כל שנה היעד רחוק יותר ומאתגר יותר מהשנה הקודמת.

כל שנה יש הרפתקאה חדשה – שמכינה את כולנו לשנה נפלאה.

כששיחקתי כדורסל מקצועי, עידו, אתלט אלוף, בחור מבריק, מצחיק וחבר טוב, לימד אותנו פתגם לחיים:

Traditions were made to be broken.

בתרגום חופשי – מסורות נבראו כדי שנפר אותן.

הבוס שלי לא הכיר את עידו.

ויש לו נקודת מבט דומה, אך שונה על החיים.

אצל הבוס:

Traditions were made to be broaden

מסורות נבראו כדי… להרחיב אותן.

וכל שנה הבוס מרחיב ומרחיק את היעד.

אחרי 96.15 ק"מ של שנה שעברה.

היעד היה לחצות את גבול 3 הספרות.

המפות נפתחו, הדיונים התפתחו והופ.

חדרה נבחרה.

מאה ק"מ והמסורת נמשכת.

הוגה הדעות, היזם המפיק (המכונה גם 'הבוס' שלי) וסחבק יצאו לנסיעת הכנה.

מדידת קילומטרים, והיכרות עם תנאי השטח.

כל כמה דקות בנסיעה ברכב, הרגשתי התכווצות שרירים אחרים בגוף.

מתברר שתאי הגוף יודעים לחזות חומות.

בחזרה לכביש.

בנקודת הסיום פגשנו שומר ישראל, מאבטח.

התקרבנו עם הרכב.

והמאבטח קפץ עם נשק (דרוך?).

"כן, מה אתם עושים פה?"

סחבק: "אם נגיד לך אתה לא תאמין. אבל אנחנו רוצים להיכנס"

אני לא יודע אם זה היה הצחוק שלו או המכות העצבניות שלו על הנשק,

אבל מהצליל שעלה היה אפשר לחוש שהוא פחות התחבר לרעיון שלנו.

המאבטח: "לא נכנסים פה."

סחבק: "תראה, יש לנו מסע ביום כיפור. זאת מסורת. אז באנו לבדוק את השטח, ויהיה נחמד לכבוש את היעד פלוס תמונה למזכרת."

המאבטח: "תמונה? אין מצב. לפה לא מתקרבים."

הוגה הדעות התערב: "אז אם לא מתקרבים, תן לנו נקודת ציון שווה פה בשטח."

משום מה המאבטח נרגע. אולי הוא התרגל, אולי הוא שקל להצטרף למסע.

בכל מקרה: "רואים פה את השביל, אתם עולים על דרך האפר, נוסעים עם הרכב רבע שעה והגעתם ליעד החדש."

סבבה. זרמנו. (אפרופו 'חומות של תקווה' – לא שהיו הרבה ברירות מול מאבטח עם אפוד על מלא…).

במקביל ההכנות נמשכו בכל החזיתות.

הצוות הרגיל ברובו אישר התייצבות אבל היו כמה כיסי התנגדות.

סופרמן כבר נמצא בחל"ת אופניים תקופה ארוכה.

אחד הכוכבים היה עם גב תפוס.

היזם המפיק אף פעם לא מאבד תקווה. לא משנה איזה חומות יש בדרך.

הוא הרביץ בסופרמן תורה, והוציא אותו למחנה אימוני שגרה.

אמ מה מה.

היזם המפיק הפיל עליי תיק.

'סחבק תקשיב. סופרמן צריך אימונים. וגם אתה'.

אז מעכשיו בלילות, יש לכם דייט על גלגלים.

מה יש להגיד כשאין מה לומר?

פניתי ליוסי שר: הצילו חבר.

בקרוב יש מסע חדש.

אולי תעשי לי טיפול תחזוקה?

יוסי כמו תמיד, עוזר.

אחרי כמה פירוקים והרכבות, יצאתי עם סופרמן לרכיבות.

בהתחלה היה כיף אבל קשה.

אחרי זה היה כיף. אבל קשה מאוד.

וסיימנו את ההכנות כשהיה לנו מאוד כיף. ומאודדדדדדדדדדד קשה.

באחת הרכיבות סופרמן הבזיק פעם נוספת.

"נקרא לחבורה 'פאפאופן'."

"שו?" שאלתי.

וסופרמן המשיך:

"זוכר ששיחקת כמה שנים כדורסל עם חבורת אבות במסגרת ליגת 'פאפאסל'?"

"ברור שזוכר. גם הגוף שלי זוכר."

"יופי" אמר סופרמן. "כשזרקת לסל היה פאפאסל, וכשאתה על אופן יש פאפאופן."

קניתי את הרעיון על 2 גלגלים.

במקביל המפיק היזם דבק במשנתו שמסורת צריך להרחיב.

כבר כמה שנים שהוא מציע שהבודי בילדר הרוחני יצטרף למסע.

אבל כל פעם הייתה חומה אחרת.

עד ש… הבודי בילדר שלח הודעה באינסגטרם – "יס! I DO!"

איזה אושר ענקי.

אבל רגע.

"רק שיש חומה קטנה… אין לי אופניים."

מפה לשם המפיק היזם יצר קשר עם חבר אחר שדפק נפקדות בחו"ל.

"לפני שאתה טס, ולאור הנסיבות שאתה מבריז לנו מהמסע, אתה משוחרר. האופניים שלך – פחות."

תוך כמה ימים האופניים של המבריזן נחתו אצלנו בחנייה.

מתקדמים.

סופרמן – בפנים.

הבודי בילדר הרוחני – בפנים.

אופניים – יש.

השנה המפיק יזם הודיע על חידוש שהוא שוקד עליו כבר כמה מסעות.

בית מארח.

מה זה 'בית מארח' אתם שואלים?

חוזרים להוליווד.

מכירים את זה שבכל סרט שה-FBI מעורב יש safe house (בית בטוח)?

אז לנו יש 'בית מארח'. דומה אך שונה. לטובה כמובן.

היזם המפיק בחר את המארח –

איש אשכולות.

חבר נפלא.

משפחה קסומה.

בית מהאגדות.

בקיצור – החבילה השלמה.

עכשיו נשאר רק ש… המארח יאשר.

סופרמן אמר: "אני אברר".

ועוד חומה הפכה לתקווה.

יש בית מארח.

המארח, לא יודע עוד מה מחכה לו.

אבל אתם תדעו בקרוב.

הימים מתקדמים.

המועד קרב ובא.

זוכרים שאחד הכוכבים היה עם גב תפוס?

ברגיל זה לוקח לו כמה שבועות החלמה.

איזו חומה!

"נא להגיע בחמישי ב 21:30. נעלים את זה בו במקום."

הכוכב חשב שאני צוחק.

אני פחות הייתי בקטע.

אחרי הכל יש לי בוס על הראש.

תרגיל מנטלי אחד.

חיזוק מנטלי שני.

ואמרתי: עד מחר בערב – פוף. אין כאב. כלא היה.

הכוכב המשיך לצחוק.

אבל הפעם עם תקווה גדולה.

במקביל סחבק, החליט לגשת לטיפול מונע.

יש דרך ארוכה,

הסבל מובטח.

עליה לי רעיון שהתקבל על ידי בשמחה – אולי נכין גופך למסע.

ניגשתי לגיא.

סדיסט עם תעודות (אמיתיות. על כל הקירות!).

כל פעם מחדש הוא מתעלל בי פיזית.

ואיך גיא אומר:

"דני, לא נמאס לך לבוא, לסבול, לחייך, וגם לשלם על זה?"

האמת, לא.

לא נמאס.

הוא הסדיסט הכי ידידותי בעולם.

מה שנקרא סדיסט בעל רצון טוב.

הודעת הכנה לחבר'ה.

בניגוד לכל השנים הקודמות, שיצאתי עם הזים המפיק לשטח לשים ציוד לכל אורך המסלול.

השנה נשים את הכל בבית המארח.

נעבור שם בדרך לחדרה.

וגם נעצור שם בדרך חזרה.

נעמיס ציודים, נפרוק עודפים.

בקיצור כל אחד דאג לעצמו לאוכל, ציוד, ושתייה.

לילה קודם למסע יצאתי עם היזם המפיק לבית המארח.

והחוויה כבר התחילה.

המארח לא היה.

אבל המארחת קיבלה אותנו לתה טבעי של חצות פלוס עידוד, תמיכה, עזרה וטונות אהבה.

היזם המפיק מודיע למארחת: "הבאתי עוד זוג אופניים רק שתדעי. זה כדי שהמארח יצטרף אלינו למסע."

עכשיו תורה היה לצחוק.

הוא לא רכב כמעט חמישים שנה.

אבל איחלה ליזם המפיק: "בהצלחה."

השעון מתקתק.

המועד מתקרב.

נפגשנו בנקודת הפתיחה הרגילה.

חילקנו מספרי ברזל לכוכבי.ת המסע:

סופר מן

הגאון המתגלגל. פעם הוא היה הטירון המנגן אבל הוא כבר לא טירון מסעות, והפעם לא ניגן.

הדוגמן

היזם המפיק והמפיח חיים (הבוס שלי)

החייל המבריק

מאמנת הכושר אושר

הוגה הדעות

הענק הלוחש

והרכש החדש והנוצץ – הבודי בילדר הרוחני.

הגדרנו יעדים.

רעננו הוראות בטיחות.

ו…. אקשן.

יצאנו לדרך.

ההתחלה נראתה מבטיחה.

כולם מתקדמים.

כבשנו את פתח – תקווה – בדרך לכביש 4.

סטופ.

עצרו.

מישהו צעק.

"מה קרה?"

מתברר ש… האופניים של המבריזן עם דוושות (יעני פדלים) מיוחדות.

מפה לשם אחת המיוחדות התנתקה.

סופרמן ניגש לטפל.

מזל שמתחת לחליפה יש לו ציוד לכל תקלה.

נשמנו לרווחה.

ממשיכים לדווש בכיף.

סטופ.

עצרו.

מישהו צעק.

טייק 2.

הדוושה החליפית לא כל כך התחברה לקטע.

מה לעזאזל עושים?

3 גברברים שרירנים עצרו.

"צריכים עזרה?"

בטח צריכים.

שלפו ערכת דרכים.

אבל… נייט חארשו.

מזל שמאמנת הכושר אושר לא איבדה תקווה.

כמו מקגייור לקחה תחבושת רפואית, ריפדה את הדוושה, קשרה את הידית, ו…. ברוכה רופאת גלגלים.

יש! ממשיכים!

יש תקווה?

יש חומות!

סטופ.

עצרו.

מישהו צעק.

טייק 3.

כולנו אמרנו – מי בלב ומי בקול:

"אין דוושה.

אין פתרון.

אין תקווה."

"אין…. בעיה." אמר הבודי בילדר הרוחני.

הסבר, פרט ונמק ביקשנו.

"אני ארכב בלי דוושה."

ולפני שהספקנו לעכל את הבשורה, ולתהות אם הוא צוחק או מסתבלט,

הבודי בילדר הרוחני, בעזרת יכולות מנטליות, פשוט עקף את כולנו,

והפיח תקווה חדשה עם… או יותר נכון בלי… דוושה.

וואוו!

זה היה היסטרי!

מדיי פעם עשינו עצירות.

מים.

קצת פחמימות וחלבונים.

משחקים חברתיים.

ומאמנת הכושר אושר דאגה לנו למגוון מתיחות לשרירים המתכווצים.

כולנו המשכנו בקצב והגענו אל…. הבית המארח.

איזה בית.

איזו משפחה.

איזו ברכה.

החבר'ה התענגו על המקום.

פרנקו ציוד מיותר.

העמסנו את הציוד שחיכה לנו שם מראש.

והיזם המפיק מודיע למארח – "בבקשה, הנה הקסדה".

אתה יוצא איתנו לדרך.

עוד לפני שהמארח הספיק להגיב.

הצטרף לחגיגה גם הקסם השקט.

הוא גר לא רחוק מהבית המארח.

ורכב בעקבות הריח. של תקווה.

בהפתעה של הימים האחרונים הקסם אמר "אני בפנים!"

היזם המפיק ומאמנת הכושר אושר דאגו לו לאופניים, קסדה ומלא אהבה.

עוד חבר חדש בחבורה.

רגע.

מה עושים עם החד דוושה?

הגאון המתגלגל, כרגיל מסתגל.

"אני תכננתי להפעם רק מסע חלקי.

אז שהבודי בילדר הרוחני ייקח את האופניים שלי".

תמיד נדיב, תמיד מפרגן, תמיד מכל הלב.

בזמן המתיחות, חיכתה לנו הפתעה.

לוקה, הכלבה האסקית של הבית המארח,

התחברה לקטע ולחבורה.

וגם היא פצחה בתרגילי שחרור ומתיחה (זאת לא בדיחה).

מספרי ברזל חדשים ומעודכנים.

הגאן המתגלגל הולך לישון.

המארח פלוס הקסם השקט מתעוררים לחיים.

ממשיכים לחדרה.

החייל המבריק, נתן שואו.

הברקה אחרי הברקה.

תובנה אחת אחרי השנייה.

באחת ההפסקות הוא אמר להוגה הדעות שעמד במרחק 4-5 מטרים ממנו.

זרוק ת'ענב.

וכמו לוליין בקרקס.

הוגה הדעות זורק באוויר.

והחייל המבריק תופס את הענב בפה מהאוויר.

הבחור תופעה.

עוברים את אבן יהודה,

מתקדמים לתל מונד.

בדרך פוגשים אנשים נפלאים.

אי שם בואכה בית חפר.

ראיתי נער צעיר שעצר בצד.

קראתי לו והוא אומר: "אנחנו לא מכירים"

"איזה כיף, עכשיו נכיר. עם מי הכבוד"

"קובי ק." הוא השיב.

לא יכולתי שלא להסתקרן.

מה אתה עושה פה, באמצע הלילה, לבד.

"אה. זה קל. כל שנה אני רוכב מביתה של בתי בתל אביב ל…. חיפה, כולל עליות הכרמל."

"מה? השתגעת?" שאגתי.

"זה כולה 88 ק"מ" קובי ק. אמר.

כן. 88 ק"מ. אבל… "בן כמה אתה ילד" שאלתי את הנער.

"78 בעזרת שם".

יא וא רא די.

הזמנו את קובי לתמונה עם החברים.

כדי שנזכור בכל רגע קשה בדרך:

אם הנער קובי ק. בגיל 78 רוכב 88 ק"מ, כולל עליות הכרמל,

אז אין חומה שאין מעברה תקווה.

קובי ק. התניע שוב.

ואנחנו לפתע שמענו קולות.

"האוווווו. האוווווו."

להקת תנים הסתתרה מאחורי השיחים.

החלטנו להיות חברים טובים.

שאגנו להם בחזרה.

הם כנראה נעלבו, ומאז השתתקו.

התנענו מחדש.

מתקדמים לחדרה.

בינתיים המארח והקסם השקט חזרו לבית המארח כדי לחכות לנו שם.

אחרי הכל לפעם הראשונה הם דפקו הופעה!

הדוגמן והענק הלוחש מובילים בראש החבורה לאורך כמעט כל המסע.

הענק הלוחש טורף את הכבישים והדרכים.

והקטע הכי הזוי – שהוא יכול לדבר תוך כדי.

אני מתנשם ומתנשף, והענק הלוחש,

מדבר בקול צלול כאילו אנחנו בחדר דיונים.

אבל מה כ'פת לי.

הרווחתי.

לשמוע שיחות של הענק הלוחש עם הדוגמן, זה בונוס בכל מסע.

מטפסים על גשר 1 – בוצע.

מטפסים על גשר 2 – בוצע.

כל גשר הוא חומה.

אבל מה עם התקווה?

רגע.

פסק זמן מהמסע.

לפני כיפור כתבה לי חברה בפייסבוק שיש תופעה שבה אנשים זורקים אבנים על רכבים ביום כיפור.

הזדעזעתי (לא) קלות ואמרתי לה שמעולם לא נתקלתי בתופעה.

מפה לשם, סופרמן מעדכן:

"בזמן שאני רוכב, אני רואה שני חבר'ה על הגשר.

מתחת עוברת משאית.

החבר'ה לוקחים אבן וזורקים על המשאית.

הגעתי אליהם כשהם הרימו את האבן השנייה."

'עצרו' סופרמן שאג.

מה אתם עושים?

"הוא כופר. מחלל את יום הכיפורים.

אלוהים כועס עליו.

אז אנחנו זורקים עליו אבנים."

סופרמן היה בשוק ושאל אותם:

"ואם הוא ימות בתאונה כתוצאה מהאבנים?"

הם השיבו בלי בושה: "שימות. ככה מגיע לכופרים."

תקווה?

ברגעים כאלה יש פחות.

אבל סופרמן טיפל בהם באהבה.

בתקווה הוא ריפא להם את השנאה.

תגידו, אם נהג המשאית הזה סוחב חומרים רגישים שמגינים לכם על החיים, עדיין כדאי שהוא ימות?

ואם במשאית, שעושה דרכה ל… (אתר סודי) יש מה שמבטיח שתוכלו לצום ביום כיפור, עדיין כדאי שהוא ימות?

הנוצרים אומרים – נסתרות הן דרכי האל.

ואני אומר – גלויות הן דרכי הטרלול.

עוד קצת מדוושים.

עוד קצת סוחבים.

רחובות חשוכים.

שבילים לא סלולים.

רצפה עקומה.

ו…

הגענו ליעד!

פארק נחל חדרה.

מתפנקים צמוד ומתחת ל… ארובות חדרה.

אומנם השומר המאבטח מנסיעת ההכנה היה בכיוון הפוך.

אומנם לא פרצנו לתוך הטורבינות.

אבל…

בעזרת השומר המאבטח שהאיר לנו את הדרך.

יש!

WE DID IT AGAIN.

החברים והחברה התפרקו.

יושבים.

שוכבים.

נחים.

סופרמן לא מכיר במושג לנוח.

הוא מדלג בפארק מעמדה לעמדה, כמו איילה צעירה.

עד שהוא שאג: איורקה! מצאתי!

מזרקת מים פלוס ג'קוזי למרגלות הארוכות.

מחזה מרהיב לכל הדיעות.

לידנו חמישה גורים ינקו מאימא חתולה את הארוחה שלהם.

בזמן שהתארגנו לדרך חזרה.

המסע ממשיך.

אחרי כמה קילומטרים הוגה הדיעות כבר לא יכול.

זהו. נתפס לי השריר.

אני לא זוכר אם זה היה הדוגמן או הענק הלוחש או החייל המבריק, אבל מישהו מהחברים אמר לי:

"דני, תן לו את הסם."

מוקדם יותר בדרך שני חברים סבלו מכאבים.

אמרתי להם שיש לי אבקת קסמים לבנה.

יעני "סם" חוקי אבל מגעיל – להקיא…

הוגה הדיעות לקח כפית גדושה ו… הקיא את חלקה.

אבל מה שנספג עזר להתאוששות.

ההוגה היה כמו חדש.

ודיוושנו למרחק.

הדוגמן, גם השנה, לא הפסיק להפתיע.

האופניים שלו כבר מזמן החזירו את גלגלם לבורא.

אבל לדוגמן זה לא מפריע.

הגלגל מייצר חיכוך לא הגיוני – ככה שכל דיווש מפיק רק חצי מהכוח,

אבל הדוגמן מוביל בראש רוב הדרך ביחד עם הענק הלוחש.

מדהימים החבר'ה האלה.

אפס תלונות.

אפס מריבות.

אפס עצבים.

וכל זה מאות עשרות קשיים.

אני מעריץ כל אחת ואחד בחבורה.

כשנסענו ברכב לסיור המקדים לא יכולנו להרגיש את מה שחיכה לנו בשטח.

חומה נוראית בדמות רוחות איומות.

רק כדי לקבל פרופורציה – מדדתי את המהירות של המקטעים בשני הכיוונים.

הרוחות הורידו לנו את המהירות הממוצעות ב35% עד 50%!

יעני, בלי הרוחות היינו מסיימים את כל הדרך חזרה בכמעט 50% מהזמן.

זה קשה.

זה מטורף.

אבל….

זה עוד חלק מהקסם של מסע.

מה שהחזיק אותנו בדרך חזרה לבית המארח,

זאת החברה.

פעם מספרים בדיחה.

פעם תובנה עמוקה.

ופעם מחשבה קלילה של הדוגמן, הענק או החייל,

שמסתיימת תמיד באמירה של הוגה הדיעות:

"זאת מחשבת מקלחת."

למדתי מושג חדש.

המשכנו קדימה.

בדרך לבית המארח.

איזה אושר לנחות שם שוב.

לפגוש את המארח, את הקסם השקט ואת המאחרת מאירת הפנים והחיים.

מהר לפני שנרדמים,

סידרנו ארוחה עם כל מה שהבאנו יום קודם.

בסיום הארוחה כל אחד קיבל מנת שתייה עם האבקה הלבנה פלוס דבש אורגינל מעשי ידיי המארח וכוורתו,

בדרך לתרדמת ארוכה.

החבר'ה נרדמו תוך שניות.

חבר'ה,

קמים.

אין ברירה.

יש עוד דרך ארוכההההההההה.

כולם על הרגליים.

נפרדים מהקסם השקט.

מתחבקים ומודים אינספור למארחת והמארח.

ומתניעים.

סופרמן פושט את הגלימה ונותן ריצה.

כולנו אחריו מנסים להדביק את הקצב.

ורק מאמנת הכושר מרחפת לה באושר

תוך כדי שהיא מצלמת אותנו בכל תחנה או עמדת עצירה.

הדרך חזקה קשה פי כמה.

הרוחות נוראיות.

והעליות.

אויי. העליות.

כל שריר בגוף זכה להכיר אותן מקרוב.

סופרמן שם לב לאימא וילד שנתקעו בדרך.

לא עברו חמש שניות, וסופרמן ומאמנת הכושר אושר,

כבר עם ערכה לטיפול בפנצ'רים כדי להציל את האימא והילד.

כל מספר קילומטרים פוגשים חברים חדשים.

כל מספר קטעים מעניקים עזרה או מקבלים.

בדיוק כמו במסע האמיתי של החיים.

איך סוחבים עוד רמזור?

איך מתגברים על גוף כואב?

איך ממשיכים עם שמש על הראש?

הרבה כלים מנטליים ומלא תובנות.

מדיי פעם חושבים על קובי ק. שיבדל לרכיבה עד 120.

אם זה יעניין כאן מספיק אנשים,

אז אולי פעם אספר על בהרחבה על

הכלים,

התובנות

וההבדלה.

בינתיים נסתפק בחייל המבריק שאומר:

"דני, הרכיבה הזאת היא ממש מדיטציה."

המבריק שוב צודק.

מגיעים לצומת רעננה תודה לאל.

החברים עולים לדשא לנוח ולתדלק.

בדרך אליהם אני שם לב לטקסט שמישהו כתב על קופסה קטנה.

Don’t give up. Ok?!

אל תוותרו. סבבה?

זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי…. לא לוותר.

סבבה.

אחרי חומת הדשא ברעננה,

הגענו לפתח – תקווה (שמתם לב למוטיב החוזר?)

ואז…

האופניים של הדוגמן שבקו חיים.

מה עושים?

אי אפשר לדווש.

אי אפשר לסובב את הגלגלים.

אבל אין מצב שמוותרים.

ככה כתוב על הקופסה ברעננה.

בעטתי באופניים פעם.

בעטתי פעמיים.

והופ…

הדוגמן על הרגליים וגם האופניים.

הענק הלוחש והיזם המפיק סחבו אותנו

בכוחות אחרונים אל…

נקודת ההתחלה.

והסיום.

של המסע.

עייפים.

מותשים.

גמורים.

חילקנו כיפים וחיבוקים.

מילות סיכום ופרגונים.

אבל בעיקר.

היינו גאים.

מסופקים.

ומאושרים.

שנה חדשה.

יעד חדש.

מרחק חדש.

הישגים חדשים.

חוויות חדשות.

מסורת – ישנה. שמתרחבת ללא הפסקה.

סיימנו ב 104.45 ק"מ.

כאשר חלקנו עוד היה צריך להמשיך קצת הביתה והשלמנו מעל 106 ק"מ ששווים כל סנטימטר.

תודה ענקית לכל שותפי למסע.

תודה לבית המארח והמארחת.

תודה להורים ובני.ות הזוג שעוזרים לכל המסע הזה להתקיים.

תודה ליזם המפיק שהוא הבוס הכי שווה בעולם, וכל המסע הזה הוא חזון מתמשך שלו.

תודה לכם שקראתם עד לכאן.

ושאלה קטנה לפני סיום.

נכון שעכשיו גם לכם המסע שלנו מזכיר את הסרט 'חומות של תקווה'?

עלילה מרגשת

טקסטים מבריקים

התפתחויות מפתיעות

בימוי עוצמתי

משחק מושלם (כבר הזכרתי את כל חבריי למסע?)

אבל לא רק.

היו שם בעיקר את המרכיבים של החיים עצמם.

מה שנקרא מחלקת התכל'ס, פינת הריאליטי של הלייף:

מטרה גדולה

בעיות ענקיות

קשיים לא צפויים

עבודת צוות

מחסומים לא צפויים

דרמה ללא הפסקה

נסים אמיתיים

וחברות אמיצה

עבור כולנו המסע הזה הוא ממש לא סרט.

המסורת הזאת,

והמסע הזה הם אמיתיים – כמו החיים.

ואחרי שעברנו בדרך את כל החומות, הגענו ל…

ארובות של תקווה.

 

 

 

 

 

^{כניסה לפארק והארובות}

 

^{האבקה הלבנה שהחזירה שרירים לחיים}

 

^{הבודי בילדר הרוחני רכב בלי פדל (דוושה)….}

 

^{קובי ק ההשראה – בן 78 רוכב 88 ק"מ כולל עליות הכרמל!}

 

^{היזם המפיק והבוס – הרינו לדווח ש….}

^{הגעת ליעד!}

^{ארובות חדרה.}

^{פארק נחל חדרה.}

^{צילום, תגלית ואומנות – סופרמן}

 

^{תדלוק ברעננה – שם הסתתר הכיתוב 'לא לוותר'}

 

^{תדלוק ברעננה – שם הסתתר הכיתוב 'לא לוותר'}