סרט מתח ביוון!

קבלו סרט מתח ביוון!

או שאולי צריך להגיד נסים ונפלאות בעיר האלים.

או הכוח של החלטה ותקשורת שפויה.

הכל התחיל ברעיון לנצל את ימי הפסח לחופשה קצרה.

לאן טסים?

עלו כמה רעיונות והרבה מגבלות טכניות.

טוב. החלטנו לטוס ליוון.

גם עוד לא ביקרנו שם.

וגם אולי,

אם מכבי תל אביב תנצח במשחק המכריע של כל העונה את קבוצת באסקוניה הספרדית,

אז לאחר מכן יהיו לה צמד משחקים ביוון.

משחקים שיקבעו אם מכבי תגיע לראשונה מזה עשור לפיינל פור –

משחקי גמר אליפות אירופה לקבוצות.

החלטנו לקנות כרטיסים ולהזמין דירה.

החלטנו שמכבי ינצחו את הספרדים.

גם עבור השחקנים – מגיע להם,

וגם עבורנו – שנפגוש אותם שם. מגיע לנו.

כמה דקות לפני סיום המשחק המכריע, הניצחון של מכבי כבר היה קרוב.

זהו. המטרה הראשונה הושגה.

מכבי תשחק ביוון פעמיים בדיוק בימים שאנחנו מתוכננים להיות שם.

בהתאם להוראות של מועצת גדולי המשפחה,

פניתי לחבר'ה שונים בקבוצה –

ראש חוג האוהדים, סוכן, ומנכ"ל הקבוצה.

איך משיגים כרטיסים למשחקים?

המנכ"ל חזר אליי עם פתרונות.

כשבמקביל שליו שלי איתר לבדו את הדרך הבטוחה ליעד המבוקש.

נכנסו לאתר היווני וגילינו ש…..

מתוך 18,989 כרטיסים נותרו בודדים אחרונים.

אה… ויש גם 6,000 אנשים באתר.

האתר כתוב באנגלית אבל החלקים של ההזמנה הם ביוונית, ולא ניתנים להעתקה, הדבקה או תרגום בגוגליה.

מה עושים?

החלטנו!

אנחנו נהיה שם במשחקים!

ויהי מה!

בעבודת צוות עם עוד קצת מאמץ וזיהוי טקסטים ביוונית – מבקשים לדעת האם אנחנו אזרחי יוון או מקום אחר פלוס מספרי הדרכונים.

מפה לשם רכשנו כרטיסים לשני המשחקים.

עוד וי הצטרף לרשימה.

בנמל התעופה בהמתנה לטיסה זאת כבר הייתה מיני פגישת מחזור עם חברים אהובים מצוות משפחות השחקנים.

נחתנו כדי לגלות שבאתונה יש תופעה מוזרה.

יש שם אנשים מסין, מדינות ברית המועצות לשעבר, צרפתים, קצת איטלקים, ויש שם אפילו יוונים.

אבל מה שהכי בולט –

יש שם ישראלים.

הרבה.

יציאת מצרים 2024 היא בכלל יציאת נתב"ג.

ליוון.

אחרי סיור היכרות בעיר, יצאנו לאואקה – אלה הם ראשי תיבות ביוונית ל:

מתחם הספורט האולימפי אתונה.

האולם הביתי של קבוצת פאנאתינקיוס שמשחקת נגד מכבי ת"א.

שנייה לפני הנסיעה לאולם,

שליו הבריק רעיון.

אנחנו עומדים להיבלע בתוך ים יוונים שכולם אוהדים שרופים.

הוא קנה צעיף של פאנאתניקוס כדי לספק לנו אקסטרה הגנה.

מדובר במתחם ענק, מפלצתי.

למרות שהיינו כבר במספר אולמות ספורט בעולם,

כזה דבר עוד לא ראינו.

היינו צריכים כושר קרבי כדי להקיף את המתחם ולהגיע לשער הכניסה שלנו.

מתנשפים שלפנו טלפונים כדי להעביר את ברקוד הכרטיסים בכניסה, ו…

איקס אדום.

שוב מכניסים את הכרטיסים.

שוב איקס אדום.

קראנו לשוטר חמוש כמו לוחמי ימ"מ –

תעזור לנו להיכנס.

הוא לוקח את המכשיר, מכניס את הכרטיסים ו….

איקס אדום.

כאן כבר התחלנו לחשוש.

"מישהו כנראה כבר נכנס עם הכרטיסים האלה" אמר החמוש על מלא.

"איך? מה פתאום?! אלה כרטיסים שלנו. אף אחד לא נכנס איתם."

החמוש עולה בקשר עם המפקדים וחוזר אלינו:

"קבלו תיקון.

הכרטיסים שלכם בוטלו."

"מה???????????????????????" שאגנו עליו.

הר האדם החמוש הסביר: "כן. מסיבות ביטחוניוות הכרטיסים לישראלים בוטלו."

"סיבות ביטחוניות" אלה צמד המילים שמאפשר לכל משטר ושוטר לעשות כל מה שבא לו כנגד אזרחים בכל מקום.

"אל תדאגו. אם עוד לא קיבלתם החזר, אז יחזירו לכם את הכסף עבור הכרטיסים תוך 3 ימים" הוא הוסיף.

עדיין מתנשפים מהמסע פלוס מההלם הסברנו לו:

"מר שוטר. אתה לא מבין.

אנחנו נכנסים למשחק הזה.

לא רוצים החזר כספי.

רוצים לראות מכבי.

עכשיו!"

שוב פעם הוא עולה בקשר.

המקום מלא שוטרים, מאבטחים וסדרנים.

הם מדברים ביניהם ביוונית.

אנחנו ממשיכים באנגלית צברית:

שילמנו על כרטיסי טיסה, מלון, מונית,

עזבנו את המדינה שלנו,

אימונים, עסקים, ועוד.

אתם תשלמו לנו החזר כספי על כל אלה?

להר אדם לא היו תשובות, מלבד להגיד:

"אלה הנחיות ממשרד המשטרה."

טוב.

תן לנו להיכנס ולעמוד מאחורי היציע,

לא נשב בכיסאות שלנו.

אבל אנחנו נכנסים פנימה.

עכשיו.

"סורי. זה לא בידיים שלי.

אני אחראי מחוץ לאצטדיון.

בפנים זה כוח האבטחה."

יאללה. תביא את כוח האבטחה. נדבר איתם.

מגיע בחור מהכוח.

חוזרים על המסרים.

הוא חוזר למכשיר הקשר.

ושוב אותן תשובות "סיבות ביטחוניות".

הדקות חולפות,

המשחק מתקדם,

האכזבה מתפשטת.

בפעם הראשונה הבנתי את משה רבנו:

להגיע לארץ המובטחת.

לראות אותה,

ולא להיכנס אליה.

אבל לא יעזור הרקולס.

גם לא הגדה.

אנחנו עם החלטה!

נכנסים למשחק.

פנינו לכל אחת ואחד מאנשי הכוחות שהיו באיזור.

תעזרו לנו.

פליז.

בבקשה.

באימאש'ך.

אם לא שלושתינו –

תיתנו רק לילד להיכנס למשחק.

הם בשלהם.

אנחנו בשלנו.

ומבחוץ אנחנו שומעים את שאגות שמחת האוהדים היוונים שבפנים.

כנראה שהמצב של מכבי על הפנים.

כל אנשי הצוות – שוטרים, מאבטחים וסדרנים מסבירים –

"אי אפשר.

אתם לא נכנסים לאולם.

לא משנה מה יקרה.

לא היום."

אבל אנחנו החלטנו.

אנחנו נכנסים. ויהי מה!

זרקנו רעיון:

"מה דעתכם שנקנה עכשיו בעזרתכם כרטיסים נוספים למשחק.

לא נזדהה כישראלים, ותכניסו אותנו עכשיו?"

עוד דיונים בצוות ובדיקות.

"מצטערים.

לא אפשרי.

הכל סולד אאוט."

יעני 18,989 כרטיסים נמכרו.

אין אחד שנותר בקופה.

מבאס.

מכעיס.

מעצבן.

מרתיח.

עלה לי הסופלקי לראש.

אבל…

כל זה לא משנה בכלל.

כי….

אנחנו החלטנו.

אנחנו נכנסים.

ויהי מה!

עוד בקשה, עוד תחנונים לעזרה ועוד הסברים קורעי לב.

אבל שום דבר לא עזר.

"תראה את המצלמות" הם הצביעו מעל הראש.

"אם נכניס אתכם, יראו אותנו במצלמות (שהפרנו פקודה).

יהיה בלגן.

אסור לנו.

סליחה."

לאורך כל הזמן הארוך (מדיי) הזה,

הם כולם היו אדיבים, נחמדים ומנסים לעזור.

אבל הם בסך הכל…

ממלאי פקודות.

חמושים מכף רגל ועד ראש.

מה שבטוח –

אצלם החמאס לא היה נכנס וחוגג טבח ביהודים במשך 8 שעות לפחות.

"תביאו את האחראי" אמרתי להם.

"אני רוצה לדבר עם הבוס."

הם אמרו לי לאן לגשת ותוך כדי אני מתכתב עם בכיר במכבי

שמנסה לעזור ואומר לי לאיזה יציע לגשת לנסות.

אחרי עוד הקפה של המתחם כולו,

הגענו לשער ה-VIP.

ביקשנו לדבר עם הבוס.

"תלכו לשם".

הלכנו ובליבנו ההחלטה –

אנחנו נכנסים למשחק!

הגענו ליעד.

שאלתי – "מי כאן המנהל?"

הפנו אותנו לבוס.

הסברנו לו מה קרה.

הוא כבר קיבל כנראה הרבה מאוד שיחות לגבינו במכשירי הקשר.

הוא זרק משהו ביוונית למאבטחת עם חיוך לבבי.

היא אמרה – "תסרוק את הכרטיסים".

עוד מילה מהבוס ומגיע שוטר.

"בואו אחריי".

עדיין לא ברור לאן הוא לוקח אותנו.

לבידוד עד סוף המשחק, כדי שלא נטריד יותר אנשי כוחות ביטחון?

או לארץ המובטחת?

נכנסו אחריו לאולם,

מחכים למעלית שמגיעה כל פעם עם אוהדים ואנשי צוות אחרים.

וכדי לא לערבב אותנו עם ההמון, הוא שומר עלינו שלא ניפגע.

אתם יודעים "סיבות ביטחוניות" הן מעל לכל.

"הלו, מר שוטר. אין זמן. המשחק מתקדם."

טוב.

הוא מוביל אותנו לעלייה בריצה מהירה במדרגות.

מלווה אותנו עד ליציע שאקסטרה מאובטח, שמור ומוגן.

זהו. אנחנו שם.

אנחת רווחה.

ההחלטה – התממשה!

מבט קטן מסביב מגלה שוב דמויות מוכרות.

החברים מפגישת המחזור בנתב"ג לפני הטיסה,

ועוד בני משפחה, מקורבים וחברים של השחקנים וצוות הקבוצה.

חיוכים גדולים, חיבוקים ארוכים.

הגענו ליעד

(הראשון).

כולנו סגורים ביחד ביציע קטן, שמור ומוגן.

ברקע מסביבנו 18,989 יוונים ששרים בעוצמות מטורפות ובלי הפסקה.

החלטה נחושה.

פלוס תקשורת שפויה ולא מתלהמת

לאורך כל הדרך, מול כל אנשי הבטחון והצוות,

והופ.

למרות שהצהירו שוב ושוב שבלתי אפשרי שניכנס לאולם,

הננו.

כאן.

קרוב לפסגת העולם.

כאשר נרגענו מעט מההישג הביטחוני האדיר,

הרמנו מבט ללוח התוצאות.

ואז התגלתה צרה לא פחות גדולה….

(ההמשך בפוסט הבא)