סרט מתח ביוונית – חלק 2:
(מי שלא קרא את החלק הראשון, להיכנס אצלי בפרופיל או לתגובה הראשונה)
חזרה לאולם אואקה, אתונה, יוון.
ביציע לא היה מקום לשבת.
אנשי הבטחון צדקו – הכל סולד אאוט.
ישבנו על המדרגות וכמעט אחד על השני.
הגיע הזמן להחלטה הבאה –
ביחד, ננצח!
אחרי ההרפתקה שלנו עם האבטחה וסידורי ההגנה,
הגענו לפני סיום המחצית הראשונה.
אבל מתברר שמכבי תל אביב לא כל כך התחברה עד אותו הרגע לקונספט שנקרא הגנה.
הקבוצה חטפה 50 נקודות.
זה הרבה יותר מדיי אם רוצים לנצח.
במהלך המסע ליציע המובטח (והמאובטח),
קיבלתי החלטה:
לא יוצאים מכאן בלי ניצחון.
מגיע לשחקנים ולעודד (קטש) על כל מה שהם עברו העונה.
מגיע לנו על כל מה שעברנו עד שנכנסו לאולם האואקה.
אחרי החיבוקים והעדכונים על המסע,
עידן אמר בנונשלנטיות הרגילה שלו:
"עזבו מה היה.
העיקר שנכנסתם.
עכשיו כשאתם כאן,
אנחנו ננצח."
חשבתי שאם נשפר את ההגנה,
ועד סוף הרבע השלישי פנאתינאיקוס יהיו עם 70 נקודות,
אז בעזרת ההתקפה המושלמת שלנו – יהיה ניצחון.
בחבורת הישראלים והאמריקאים (ממשפחות השחקנים) עודדנו, שמחנו ונלחמנו מול 18,989 יוונים.
אולי זה הזיז משהו לשחקנים על הפרקט.
בסיום הרבע השלישי….
פנאתינאיקוס 70
מכבי ת"א 63
עוד החלטה התממשה.
עוד מטרה קטנה בדרך הושגה.
ההחלטה הבאה שלי הייתה שההגנה של מכבי תיקח דוגמה מצוות האבטחה של האולם,
כך שהיוונים המוכשרים יקלעו עד סיום המשחק מקסימום 86 נקודות.
(כלומר עוד מקסימום 16 נקודות בכל הרבע הרביעי)
ובעזרת ההתקפה המבריקה של קאוצ' קטש וחבורתו נגיע ל-92 נקודות וניצחון אגדה.
לחיזוק ההחלטה החדשה –
שלחתי לשליו הודעת וואטסאפ באמצע המשחק,
עם הכרזה שלי, מה צפויה להיות תוצאות הסיום.
השחקנים נלחמו על הפרקט.
האוהדים שאגו ביציעים.
והיוונים החליטו לפנק אותנו.
צוות של המארחים הגיע אלינו ליציע המאובטח עם מגשי פיצות מסוגים שונים במתנה לכל אוהדי המכבים.
מגיע להם שאפו על האירוח והאחווה!
במקביל במגרש קטש ניצח על המקהלה.
צעד אחרי צעד מכבי התקרבה,
עד שביצעה מהפכה ועלתה ליתרון.
פנאתינאיקוס למי שלא מכיר,
היא קבוצה עשירה. מאוד.
וגם מצליחה. מאוד.
וגם הגיעה השנה למקום השני בכל אירופה בסיום הליגה הרגילה.
ככה שמדובר במשוכה בכלל לא פשוטה.
אם נוסיף לזה את העובדה שהמשחק מתקיים בהר הגעש של 18,989 אוהדים מדהימים,
פלוס פציעה של וויד בולדווין, הכוכב הגדול של מכבי, כמה דקות לפני סיום המשחק,
תוצאות הסיום של המשחק היא לא פחות מאשר – סיפור אגדה.
ההחלטה שלי הפעם רק כמעט עבדה.
אני צפיתי שננצח 92 לעומת 86.
כאשר בפועל ניצחנו 91 לעומת 87 נקודות של היוונים.
למרות חוסר הדיוק הקל,
אני מאושר מעוד ויקטורי ענק למכבי.
מייד עם השריקה לסיום כולנו היינו באוויר עם שאגת יש עוצמתית,
ואחריה שירת 'עם ישראל חי' ספונטנית של חברי היציע.
רצינו לצאת לחגוג,
אבל….
רגע.
האבטחה והמשטרה אומרים שצריך לחכות.
הם קודם רוצים לפנות את כל האצטדיון והאוהדים היוונים,
ורק כשהשטח יהיה פנוי לחלוטין,
הם ישחררו אותנו לחופשי.
אחרי כעשר דקות פלוס פלוס, התחיל הפינוי.
כמו חילוץ מהסרטים הובילו את כולנו לחוף מבטחים.
נוסעים לדירה שמחים ו…
עצור!
הסתיים המשחק הראשון.
עוד מעט יתחיל המשחק השני בסדרה.
ומה נעשה עם הכרטיסים המבוטלים?
איך ניכנס למשחק הבא?
החלטתי לחזור לאואקה.
אני אחפש את הבוס, מנהל האבטחה,
ובמקום לעבור עוד התעללות במשחק הבא,
כבר נכין אותו מראש לעשות עוד מצווה.
אבל איך אני אמצא אותו באולם הענק,
שמלא עדיין בעשרות רבות או אפילו מאות אנשי צוות לבושים במדים?
קל.
החלטה!
מפה לשם איתרתי אותו והתחלתי בתודה על העזרה.
המשכנו בשיחה על המשחק הבא ותיאום סידורי האבטחה.
אמשיך ואדווח על כך בפוסט נפרד בהמשך.
בינתיים אפשר לסכם את המסע לאואקה, המשחק, והחוויה כולה במילה אחת.
שני בלאט, הבת של דיוויד, והאחות של תמיר שרבות בזכות ביצועיו על המגרש מכבי ניצחה,
בדיוק השיקה את הסרט שלה על המסע של מכבי ואביה לזכייה באליפות אירופה האחרונה לפני 10 שנים בדיוק.
היא קראה לסרט על שם משפט שדיוויד אמר במענה לשאלתה:
במילה אחת – וואוו!
זה שם הסרט של שני.
ואכן שם הסרט של שני מתאים גם לסיכום ביניים של המסע לאואקה במילה אחת – וואוו.
איזה משחק.
איזו חוויה.
עוד החלטה.
עוד תוצאה רצויה.
ביחד – ניצחנו!
