סדרות ותוכניות

זה לא מחיר הדלק שגבוה. זה המיסוי שמנופח. דלק הוא לא מותרות. זה מוצר בסיסי. וכשעל מוצר בסיסי יושבות שכבות על גבי שכבות של מסים — מי בסוף עובד בשביל מי?

לאחרונה קיימתי שיחה בנושא עם איציק מצרפי ברדיו גלי ישראל. שוחחנו על כך שהבינה המלאכותית לא רק מייעלת — היא כבר מחליפה אנשים. משרדי ממשלה כבר קיבלו הנחיה: לא לגייס עובדים שאפשר יהיה להחליף בבינה מלאכותית. ומה עושים עם האזרחים?

5 שבועות לפני מלחמת איראן 2 קיימנו שיחה על מקורות הידע, על חשיבה ביקורתית, ועל המעבר מהקשבה עיוורת להבנה מודעת. אנחנו רגילים להאמין למי שמחזיק תואר, מיקרופון, מעמד או תעודה. אבל מה קורה כשאנחנו מפעילים את שיקול הדעת שלנו?

איך להתמודד עם התקופה הקשה הזאת? בשביל זה צריך לענות על שאלה מקדימה: מה קורה כשמפסיקים להיות צרכני תודעה – ומתחילים לייצר מציאות? חשבתם על זה פעם?

איך נוצרה תרבות של התראות בלתי פוסקות? ולמה דווקא האירועים האמיתיים – מגיעים בלי אזהרה מוקדמת? שיחה על חרדה מתוזמרת, "עידן אסימפטומטי", והמחיר הנפשי של צריכת פחד יומיומית.

לראשונה בכנסת עולה לדיון השאלה האם ישראל צריכה להישאר מחויבת לארגון הבריאות העולמי ולאמנת הבריאות החדשה. האם מדובר בשיתוף פעולה בינלאומי – או ויתור על אוטונומיה? שיחה על ריבונות, זכויות גוף, והצורך לעצור ולבחון מחדש מה אנחנו מקבלים כמובן מאליו.

אם אנשים יהיו בריאים באמת — מי ירוויח? שוק שמבוסס על צריכה מתמשכת לא מרוויח ממוצרים שמחזיקים לאורך זמן, ולא מאנשים שלא צורכים תרופות.

מחקר בן יותר מ־80 שנה מגלה נתון מטלטל: אנשים בזוגיות ובמערכות יחסים איכותיות חיים יותר, חולים פחות, עשירים יותר — ואפילו מגיבים טוב יותר לחיסונים. אז למה מערכת הבריאות מתמקדת כמעט רק בתרופות, ולא משקיעה באופן שיטתי בבדידות, בזוגיות ובקשרים אנושיים?

פעם קידמו "קח פרי ותהיה בריא". היום מקדמים את מי שיש לו תקציב ללובי. האם אנחנו מממנים במו ידינו את הבריאות הירודה של עצמנו? אם המדינה באמת רוצה בריאות —למה היא מפרסמת את מה שעושה אותנו חולים?