בסרטוני יום הטבח מהצד שלהם ושלנו רואים מחבלים הולכים באיזי. לא ממהרים. לא בלחץ. לוקחים את הזמן. מתנהלים לאט. אוכלים, שותים. הכל רגוע מבחינתם. כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. לפני שמישהו יגיע לעצור אותם.

בתקופה כזאת – האם כדאי לדבר על דברים מפחידים? האם מותר לשאול שאלות קשות? ומה לגבי הורדת תדר ואנרגיות?

כיתת כוננות בהקשב – טייק 4. מלחמה זה זמן מצויין להנחית חוקים מבטלי זכויות אדם, דמוקרטיה או צדק. והנה שר התקשורת מככב שוב. אחרי שהציע לכלוא אזרחים שמביעים דיעות שלא באות למכשלה טוב. הפעם הוא פועל לקדם דיעות שבאות טוב למכשלה.

נדמה לי ששמעתי את ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, אומר שמעולם לא פינו ישובים ישראלים. גם בזמני מלחמות קשות, מבצעים, אסונות – לא פינו ישובים ישראלים. ועכשיו? יש מגיפת פינוי ישובים. קודם רוקנו את הדרום. כעת מפרקים את הצפון.

מה דעתכם?  

נראה לכם שכל זה קורה בכדור הארץ תוך כמה ימים, בגלל מתקפת פתע במשך שעה של 1500 מחבלים מפלצות אדם יימח שמם? 1500 נציגי השטן, עלובים וחולניים, הצליחו לבדם לזעזע את כל העולם?

אזעקה נשמעת. לחץ. מתח. חרדה. אבל זה לא נגמר שם. גלו איך זה משפיע עלינו 24/7. ויותר חשוב,  מה עושים? איך מנצחים את הפחד? 3 טיפים ופתגם אחד שיכולים לעזור.

מאז קום המדינה, היו מלחמות, מבצעים ואירועים ביטחוניים שונים. חיפשתי בויקיפדיה כמה נעדרים יש ו…. לפי ההודעה של צה"ל מסתמן שבעקבות בוקר הטבח, יהיו יותר נעדרים מכל הנעדרים היום מכלל מערכות ישראל גם יחד.

הישג אדיר פלוס סימני שאלה. צה"ל הצליח להוכיח תוך זמן קצר מאוד, שהג'יהד האיסלאמי הוא מי שירה את הטיל על בית החולים בעזה. מדובר בהישג מטורף.

זוכרים שפעם,  לפני הרבה מאוד שנים, היה בארץ קמפיין שנקרא:  אמץ לוחם? מתברר שיש קשר חזק בין הקמפיין הזה לבין פחדים. או יותר נכון התמודדות עם פחדים. היום נגלה את הקשר. ואחרי זה נתחיל לפעול.

יש כאלה שתיאמו מועד לחתונה ולא יודעים אם לקיים אותה. אחרים רוצים לחגוג יום הולדת. ויש גם שאלות: מתי אפשר יהיה לחזור לאירועים שמחים? למפגשים משפחתיים? לאירועי תרבות? ומה עושים עם שאר הדברים של "החיים הרגילים"?

זה התחיל ב"מחדל" שבו: המודיעין קרס. החיילים הוזזו מעזה. המסוקים לא המריאו. העזרה התעכבה שעות. ועכשיו זה – פעולה משמעותית שיכלה לשנות את המשוואה.