3000 נוח'בות דוהרות לטבח – אף אחד לא ראה ולא שמע. 2 פנסיונריות פלוס אזרחית בת 47 מניחות פליירים למען החזרת החטופים – כוחות הביטחון מוקפצים, עוצרים, אןזקים ומצילים את עם ישראל מאסון.
יש רשע מרכזי שצריך לחסל. אחרי החיסול שלו מגיע…. רשע המשך. רשע ההמשך הוא תמיד קשוח יותר, אכזרי יותר, קשה יותר לנצח אותו. מעונה לעונה – הרוע, ואחריו הסבל של כולם, עולים מדרגה. ככה גם מפיקים לנו את סדרת האימה: השבעה באוקטובר.
"אנחנו לא חושבים שנכון לקבוע בחקיקה צעדים של מחילת חובות, שהם צעדים מאוד מאוד קיצוניים. אני לא חושב שאנחנו עדיין במצב הזה" מילת המפתח כאן היא…. "עדיין" המפקח מסביר שעוד לא הגענו לרגע המתאים של מחיקת חובות. אם זה לא הרגע המתאים, אז אולי כן מתוכנן רגע כזה להמשך?
למה לפי דעתכם הם שותקים? אולי הם לא אוהבים לדבר. אולי זה לא הזמן לשאול שאלות, לספק תשובות או להגיד את האמת. אולי למישהו יש עליהם משהו שמונע מהם להגיד משהו על מישהו.
אחרי שעובדים עלינו עם מו"מ להחזרת החטופים, מתווה חדש, הסכם ישן, סעיפים שונים, שקרים מגוונים…. אחרי כל אלה, הפתעה…. "יהיו עוד רון ארדים בסיום המלחמה." או במילים פשוטות – לא מחזירים חטופות וחטופים בחזרה לישראל לעולם.