הכי כיף זה הפסקת אש. חיסולים. נערכים לתגובות. מחכים להסלמה. עד הישראלי האחרון.

אתם חושבים שצרך לתקוף? תתקפו. אתם חושבים שצריך הפסקת אש? תפסיקו אש. אבל אי אפשר להגיד שממשיכים לאכוף הפסקת אש על ידי יריית אש.   

זה הזמן לברך: נסראללה, לעולם לא תצעד לבד. (נאחל לכל עשרות אלפי התומכים להצטרף במהרה בימינו לחסן טראללה)

ביבי סיים חופשת מחלה. הח'ותים סיימו את החל"ת. סה"כ הגיוני, יעיל ובטוח.

סוף כל סוף צה"ל מגביר את הלחץ בעזה. זה מרגיש שאנחנו פסע מניצחון. מוחלט. על מלא. זה מרגיש שעוד רגע כל 100 החטופים ינחתו כאן בחיים. זה מרגיש כמו נס חנוכה אמיתי. ואם לא אהבתם את הנס, אז לפחות תיהנו מהבוץ.

תראו מה קורה בעקבות מח-דל. בעקבות המתקפה הזאת, מתרחשים דברים לא מתכוננים, מאמצים שנכפו עלינו, ואין מנוס מהם, בתגובה לאותה מתקפת פתע בלתי אפשרית למניעה.

ראשית, נתחיל בתודה. איך הם המתינו יפה ובסבלנות לסיום המלחמה שלנו בלבנון – ורק אז ביצעו מהפיכה.

עשרות חיילי צה"ל שנפלו בקרבות. אלפי פצועים עם צלקות. לכל החיים מאות ישראלים איבדו את ביתם לעולמים. נו, היה שווה?

  האזרחים איבדו את זה, ובחסות גורמים בצה"ל, החלו משחק חדש: תיירות מלחמה. בוחרים יעד בלבנון או בעזה. מוצאים חייל משת"פ לרעיון. ובום… בלי ויזה, בלי איביזה, בלי היגיון, עם סיכון חיים ועם בזבוז משאבים.

 מטחי טילים קלים לאיזור המרכז. גשם טילים בדרום. מבול רקטות מקומי בדרום. אנחנו פסח מניצחון.

 איך מדינת ישראל, עם נוכחות צבאית מאסיבית בעזה, עם כיבוש ציר פדופילפי, עם שליטה צבאית מלאה על הרצועה, לא מאתרת ולא יודעת היכן נמצאים 101 חטופים כבר שנה שלמה.