ביום שני ראיתי אותה.
היא ישבה בצד.
החיוך הרגיל שלה נשאר בבית.
האור שלה היה מעומעם.
שאלתי 'מה קרה?'
היא מילמלה משהו לגבי הילדה.
הבטחתי לה – עוד מעט החיוך חוזר. תיכף נטפל.
מקץ כמה פעולות בנבחרת קומנדו עסקים הייתה הפוגה קלילה.
עוד מעט עבר.
תיכף הגיע.
'בואי בבקשה לבמה' ביקשתי.
היא תיארה את הבעיה בהרחבה.
'תראי זה ממש קל' השבתי לה.
היא לא האמינה והמשיכה:
'זאת בעיה של שנים ארוכות.
מה לא ניסיתי.
כלום לא עוזר.'
עשינו תרגיל מנטלי קצר.
התבוננו על הדברים בשיטת וידיס
הוספנו פעולה קטנה.
ו… פוף. קסם.
אני מחכה לשמוע את דעתכם בתגובות בסיום הצפייה בסרטון.
ואם אתם מכירים הורים, מורים ומחנכים, כדאי לתייג אותם בתגובות.
הם כנראה יודו לכם על זה אחר כך.
