פינת הטיפ היומי:
אני יודע, זה ממש לא קל לעיכול.
אני יודע, מיידית קופצים לראש כל מיני תגובות מזעזעות.
אני יודע, זה נשמע אבסורד לא הגיוני.
אני יודע, זה ב-180 מעלות הפוך מכל תכנות שאי פעם עברנו.
אני יודע, קל להגיד, קשה (מאוד) לעשות.
אני יודע, בסוף, כולם יגלו שזאת המסקנה היחידה שעובדת בנושא.
לחלק זה לוקח שניות, לחלק דקות.
לאחדים זה לוקח ימים,
למעטים זה לוקח שבועות וחודשים ארוכים.
לרוב האנשים זה לוקח עשרות שנים של סבל, מוות, הפסדים, מכות ואובדן הסיבות לחיות – ורק אז, כאשר זה רבע שעה לפני הסוף,
הם סופסוף מבינים את הקטע.
נ.ב.
לפני שיש התקף דחייה לרעיון,
תתבוננו רגע על "מלחמה" קטנה בחייכם.
עם שכנים, עם בן/ת זוג, עם ילדים, עם חבר/ה לשעבר, עם… מי שבא לכם
האם במלחמות האלה היה מישהו אחד מאושר?
האם ראיתם פעם בחייכם, מישהו, שהוא ממש נמצא במצב של אושר, שפתאום יוזם מלחמות?
אז אם אפס אחוז מהאנשים אוהבים מלחמות כשהם מאושרים,
ומאה אחוז מאוהבי המלחמות עושים זאת כשהם רחוקים ממצב של אושר.
האם כדאי באופן שוטף ושגרתי לדרדר את "האוייבים" בחיינו לסבל, אומללות, שנאה וטירוף כדי למנוע מלחמות?
או שאולי. אולי, אולי, כדאי לנסות את ההיפך?
