סרט מתח ביוונית – חלק 3 (ואחרון)
(2 החלקים הראשונים – נמצאים למטה)
המשחק הראשון הסתיים.
היינו באופוריה.
אבל ביחד עם כל השמחה,
ליוותה אותנו גם ידיעה מעציבה.
ווייד בולדווין, הכוכב הגדול של מכבי, ומנהיג מזן מיוחד,
נפצע במשחק הראשון ולא ישחק במשחק השני (ואולי גם מעבר לכך).
מה שהופך את המשימה לכמעט בלתי אפשרית.
בזמן שלפני המשחק,
פגשנו ברחבי העיר את אוראיין,
וקראנו לה –
"היי, את היית איתנו במשחק."
באזרחי היא סו-שף במסעדות יוקרה (הבסט של הדה בסט).
אבל היא כבר חודשים במילואים בעזה,
לוחמת קרקל קשוחה.
אוראיין לא ממש מבינה בכדורסל.
אבל היא ממש מבינה בציונות ותרמה גם היא לניצחון הראשון.
ברחוב באתונה, כמה שעות לפני שהיא חזרה לארץ,
אוראיין תרמה לנו טיפ קטלני לקראת המשחק השני.
טיפ שבזכותו סייענו תוך כמה שעות לעוד 2 משפחות מקרית אונו להגשים חלום ולהצטרף למשחק מספר 2.
אכלנו, נחנו ועשינו הכנות למשחק.
כאילו אנחנו עומדים לעלות על הפרקט…
בנסיעה התברר שנהג המונית הוא בכלל אוהד א.א.ק. אתונה.
מה שאומר שהוא יריב של פאנאתנאיקוס.
או במילים אחרות:
האוייב של האוייב שלך – הוא החבר שלך.
החבר, נהגוס החב'רמן לקח אותנו לתימן.
סליחה.
לאולם אואקה.
אחרי 34 דקות נסיעה.
בלי וייז ובלי GPS.
תוך שהוא מנווט בקלילות בין דרכים צדדיות ורחובות מיסתוריים,
כדי להביא אותנו במהירות שיא ליעד המבוקש.
הוא הוריד אותנו בכיף בעמדה הכי קרובה לשער ה-VIP, בואכה מנהל האבטחה.
הגענו לשער ועוד לפני שאמרתי – יאסו,
מנהל האבטחה האגדי הופיע עם חיוך ענקי.
זה הרגיש שהוא חיכה רק לנו.
נוצרה מין אחווה שקשה להסביר במילים.
המנהל וההיא עם החיוך החינני קיבלו אותנו באהבה,
והכניסו אותנו לאואקה תוך פחות מדקה.
בפנים, בדרך למדרגות והיציע המאוטח,
השוטר הצמוד שלנו ביקש בנימוס שאפתח את התיק.
חשבתי שהוא מחפש נשק, אבוקות, חומר נפץ, או לפחת ציוד של המוסד.
אבל כל זה לא עניין אותו בכלל.
הדבר היחידי שהוא בדק ואז שאל:
"הבאתם משהו של מכבי?"
יעני כובע, צעיף, חולצה או משהו אחר שעלול להוות
למישהו באולם סדין אדום מול העיניים,
שאולי ידרדר למצב בטחוני….
הרגענו אותו.
הפעם באנו בהסוואה מלאה.
שום בגד צהוב או גופייה כחולה.
בזמן שאנחנו מתיישבים ביציע,
הקונצרט כבר בעיצומו.
18,989 יוונים בשירה סוחפת ומרגשת מרעידים את אואקה.
לא צריך להיות חובב טברנה, או אוהד של פאנאתנאיקוס, כדי להיסחף ולתאהב באווירה.
על הפרקט התפתח משחק איכותי נוסף.
מכבי פתחה בסערה מפתיעה והובילה בבטחה.
עד ש….
הבעלים של הקבוצה היריבה, התחרפן על מלא.
הבחור, אם אפשר לקרוע ככה להפרעה המהלכת על 2,
הוא גם הבעלים של חברות תרופות מאוד מצליחה (כלכלית).
משם הוא מממן את עשרות מיליוני הדולרים שהוא משקיע בקבוצה.
אני לא יודע אם הוא משתמש ביותר מדיי מהחומרים שהוא מוכר,
או שהוא סבל מיום לא מאוזן בגלל ששכח לקחת את הכימיקלים שלו,
אבל מהרגע שמכבי הובילה הוא פשוט נעמד קרוב למגרש,
צרח על השופטים,
הלהיט את הקהל,
קילל בקול את עודד קטש,
והתפרץ כמו משוגע ובלי הפסקה על כל שריקה (של השופטים).
לאט לאט הטרלול שלו השפיע.
השופטים, בצדק, נראו חוששים, ואפשרו לקבוצה שלו להשתולל עם פיזיות מוגזמת.
בתנאים שנוצרו, כשמכבי בלי הכוכב הגדול ווייד,
והיריבה עם בעלים לא בקו השפיות, ואווירה לא פשוטה,
פאנאתנאיקוס נטלו את ההובלה בצורה מבטיחה.
אבל שום דבר ממה שקרה על המגרש,
לא פגע במה שהלך ביציע המאובטח.
ההרכב המנצח של האוהדים הצהובים כלל בין השאר –
ארבע משפחות מבקעת אונו,
פלוס חיזוק של איש הגדר מהגייט (מועדון האוהדים) של מכבי.
פעמיים שלוש ניסו פרובוקטורים להניף את דגל פלסטין.
אנשי האבטחה והמשטרה סיכלו את היוזמות האלה במהירות האור.
וככה קיבלנו עוד תזכורת מצלצלת וכואבת –
מה יכל לקרות ב-7 באוקטובר, אם במקום מח-דל,
היו כוחות הבטחון היוונים שומרים על היהודים.
בהפסקה יצאתי לדוכן המזון שקרוב ליציע שהיה מלא בדברים איכותיים.
אחרי כמה דקות בתור הארוך, בודד בתור היער הירוק (הצבע של פאנאתנאיקוס),
אחד מהם פנה אליי – יש לך צמיד?
"שו צמיד?" שאלתי.
הצעיר הראה לי את הצמיד – VIP.
הדוכן הזה הוא רק לחברי יציע ה-VIP.
כל האוכל כאן הוא במתנה לאח"מים של פאנאתנאיקוס.
"אני יכול לשלם על מה שאני לוקח?"
"לא. לשלם זה בדוכנים אחרים. לא כאן.
כאן רק VIP" השיב הבחור באדיבות.
ולפני שהבעתי אותות מצוקה, הוא שאל:
"אתה מישראל? אוהד של מכבי?"
עניתי בגאווה – דאבל דא!
"טוב. תראה מה נעשה.
תגיד לי מה אתה רוצה –
וכשיגיע התור שלי, אני אזמין על שמי את מה שאתה רוצה,
ואני אביא לך את זה."
לא הספקתי להגיד תודה –
ולפנינו עמד בחור מבוגר שכנראה שמע את השיחה.
המבוגר היווני הזמין עבורו – ואז הסתובב לעברי ואמר –
"בבקשה. זה בשבילך."
הייתי בהלם.
ישראלי, אוהד מכבי.
בתוך עשרות (ואולי מעבר לזה) אוהדי פאנאתנאיקוס,
והם פשוט עוזרים לי על מרצונם ועל חשבונם.
הצעיר שהיה איתי התקדם בתור ושאלתי – "אפשר עוד שתייה?"
זה היה בשביל דניאל, המנהיג של הגייט שנתן לי הזמנה.
הצעיר מייד הזמין על שמו והעניק לי את בקשתי.
לפני שנפרדנו בידידות חמה הוא אמר לי:
"בהצלחה.
ושהקבוצה הטובה יותר תנצח."
תיכף מתחילה המחצית השנייה.
השחקנים, למרות חסרונו של ווייד, והעובדה שהקפטן שלנו גם הוא עוד חצי פצוע,
נלחמו על המגרש.
היוונים ביציעים שרו שירים עם מנגינות שגם אנחנו משתמשים בהן ביד אליהו, רק עם מילים אחרות.
החלטתי להתלבש על השירה שלהם – עם המילים שלנו.
היציע המאובטח הצטרף אליי בשירה אדירה,
וככה משהו כמו 60 חבר'ה,
הרעשנו מול 19,989 שאגנים.
השחקנים קיבלו אנרגיה אדירה ו….
התחילו לצמצם את הפער הגדול.
מפיגור 18 נקודות,
תחת הנהגה מרשימה של תמיר בלאט ששוב הצטיין,
הפער הצטמק עד ל…3 נקודות הפרש בלבד.
עוד שני מבצעים מבריקים של תמיר, הותירו שחקן של מכבי
פעמיים חופשי מתחת לסל.
לצערנו הוא החטיא,
ומשם עוד כמה טעויות טקטיות הביאו לניצחון יווני.
השחקנים, בדיוק כמו האוהדים ביציע המאובטח,
המשיכו להילחם עד השנייה האחרונה,
גם כשגורל המשחק כבר הוכרע.
למרות ההפסד, כולנו הרגשנו גאווה גדולה.
תחת תנאים בלתי אפשריים,
השגנו את המטרה העיקרית –
לנצח משחק אחד מתוך 2 ביוון.
ועוד לעשות זאת בלי הכוכב ווייד, בכלל מדובר בהישג!
ביציע מהאולם, פגשנו את מנהל האבטחה.
נפרדנו בחיבוק חברי ארוך.
ככה, גם כשמפסידים, מנצחים – ביחד.
לפני שמתפזרים,
החלטנו שצריך לדחוף עוד עוצמה ואנרגיה לשחקנים.
למה?
כי…
עכשיו המצב בסדרת המשחקים הוא ניצחון אחד לכל קבוצה.
שני המשחקים הבאים ייערכו בסרביה, בלגרד.
שם מכבי משחקת כל השנה מאז ה-7 באוקטובר.
עוד עונש שנחת על הקבוצה, האוהדים והמדינה,
תודות להתנהלות המכשלה וכל "ההנהגה"….
הקבוצה הראשונה שתזכה ב-3 נצחונות – תעפיל לחצי גמר אליפות אירופה לקבוצות.
הגענו לאוטובס השחקנים, לחכות להם לפני שנוסעים לישון.
כל שחקן שיצא מהאולם זכה מאיתנו למחיאות כפיים ועידוד פלוס תדרוך מוטיבציה מיוחד של דניאל והחברים.
למרות שעודד קטש, עמי (מנהל הקבוצה), שמעון מזרחי, והשחקנים היו עייפים וכואבים, היה אפשר לראות את האנרגיה שהם קיבלו מהביקור הלילי של כולנו ביחד איתם.
דקה לפני פיזור של מכבי ושלנו בדרך לשינה טובה, פגשנו עוד אוהד יווני שהמליץ לנו על מסעדה לארוחת ערב מאוד מאוחרת פלוס פרגון הדדי על הקבוצה שכל אחד מאיתנו אוהד, המשחק והסדרה.
מרגש לראות כמה כבוד, אחווה ואהבה יש בין לכאורה "אוייבים" או "יריבים קשים".
זה נותן תקווה שאפשר שיהיה גם אחרת.
(כמו שטל ברודי אמר) לא רק בכדורסל. אלא בכל התחומים.
למחרת קראנו באתר הספורט על החיבוק שקטש קיבל מארגון האוהדים בדרך לאוטובס.
זה כיף לגלות שאתה מוכר כ"ארגון אוהדים" .
הערב, המשחק השלישי.
הפעם "בבית" של מכבי – בסרביה, בלגרד.
רצינו להיות גם שם עם השחקנים, אבל זה לא התאפשר בעקבות מספר מחויבויות כאן שלא היה ניתן להזיז.
אני מאוד מקווה שמכבי ינצחו גם הערב.
ומשם נדאג להמשך הסדרה.
אבל יהיה אשר יהיה הערב ובהמשך העונה.
מה שעודד קטש, ההנהלה והשחקנים כבר עשו השנה,
תוך כדי מלחמה,
כשהם מנודים מהמדינה שלהם,
חיים על מזוודות ובמטוסים,
ומשיגים תוצאות עם ביצועים מהסרטים,
זה משהו שלכבודו כל ישראלי צריך לקנות כובע –
רק כדי שהוא יוכל להסיר אותו בפניהם.
יאללה מכבי
החלק הראשון
החלק השני:
